האם המדינה אחראית לביטחון החיים של כל אזרחיה, או רק של אלה שגרים בבניינים שנבנו עם ממ”ד?
טור אישי מאת: ד”ר שרבל שוקייר
במציאות ביטחונית מתמשכת, זו כבר אינה רק בעיה תכנונית, זו בעיה של ביטחון חיים.
המקלט הציבורי הקרוב אלינו נמצא במרחק של מאות מטרים. מי שמכיר את הטופוגרפיה של חיפה יודע שמאות מטרים בעיר הזו זה לא מרחק שטוח, זה עליות ומורדות, מדרגות, סמטאות. כאשר יש התרעה מוקדמת על ירי מאיראן, אנחנו מספיקים לצאת ולהגיע. בזמן אזעקה מלבנון, כשיש בקושי דקה ולפעמים פחות, המרחק הזה בלתי אפשרי. הוא בלתי אפשרי לצעיר בריא ובוודאי שהוא בלתי אפשרי לקשיש, לאדם עם מוגבלות, לאם עם תינוק ועגלה.
מאז השבעה באוקטובר, כשהמלחמה הפכה למציאות יום-יומית, מתחלקת מדינת ישראל לשתי שכבות, בעצם שלוש: הפריווילגים עם הממ״ד; הפחות פריווילגים עם מקלט בבניין או במרחק קצר; ואלה שאין להם אף אחד מאלה במרחק סביר. עבורנו, המשמעות היא לחיות כמו לוחמים בחזית: לישון עם נעליים צמודות למיטה, להיות דרוך תמיד, לקוות שהירי יגיע מרחוק ויהיה מספיק זמן. לשקר לילדים שהקיר הפנימי יגן עליהם כדי שלא יחיו בחרדה. ובמקרה שלנו, המציאות מורכבת אף יותר. גם פתרונות בסיסיים של מיגוניות ציבוריות ברחובות אינם קיימים באזור שבו אנו גרים. בעוד שבאזורים אחרים הוצבו מיגוניות, לעיתים גם ללא דלתות או פתרונות מושלמים, ברחובות שלנו אפילו פתרון חלקי כזה לא הוצב. כך נוצר מצב שבו לא רק שאין ממ״ד או מקלט — אלא שגם פתרונות חירום מינימליים לא ניתנו לתושבים, למרות המציאות הביטחונית המתמשכת.
דיירי הבניין שלי הם אנשים מעשיים. הם לא המתינו שמישהו יציל אותם. דיברנו בינינו, התארגנו יחד וגם גייסנו עשרות אלפי שקלים מכיסנו כדי לרכוש מיגונית עם דלת שמספקת רמת הגנה גבוהה יותר (קרובה יותר לממ”ד), מבנה פלדה מוגן שאפשר להציב בחצר או ברחוב. כל משפחה תשלם מכיסה כ־12,000 שקל. סכום משמעותי, אבל לא היה ויכוח. כשמדובר בחיים של הילדים שלנו, נשלם כל סכום שיאפשר לצמצם את הסיכון.
לפני שהתקדמנו, החלטנו להתייעץ עם עורך דין המתמחה בתחום התכנון והבנייה, כדי לוודא שהמהלך אפשרי מבחינה חוקית. התשובה שקיבלנו הייתה מפתיעה ומדאיגה: גם אם נציב מיגונית על חשבוננו, נידרש לפנות אותה מיד לאחר סיום מצב החירום או המלחמה.
המשמעות היא שמדובר בפתרון זמני בלבד, למרות העלות הגבוהה. חשוב להבין שחלק ניכר מהמחיר של מיגונית נובע מהובלה ומהתקנה, עלויות שמגיעות לעשרות אלפי שקלים. בנוסף, המיגוניות אינן מושכרות אלא נמכרות. כלומר, אנחנו נדרשים לשלם סכום משמעותי עבור פתרון זמני בלבד.
וכאן עולה השאלה המתבקשת: לאן נפנה את המיגונית לאחר מכן? מי יישא בעלויות ההובלה והפירוק? ומה יקרה אם בתוך חודשים ספורים יהיה סבב נוסף, כפי שכבר קרה בעבר? האם נשלם שוב עשרות אלפי שקלים? האם בכל פעם נתחיל מחדש?
כך, גם כאשר אזרחים לוקחים אחריות, מתארגנים ומשלמים מכיסם כדי להגן על עצמם הם נותרים ללא פתרון אמיתי ויציב.
כך נוצרת מציאות בירוקרטית, מנומסת ואלמלא היה מדובר בחיים שלנו, הייתי אומר שקפקאית: אזרחים שנותרים חשופים כי אף אחד לא יכול לומר להם מה הם אמורים לעשות. או שמעדיפים לא לומר, כדי לא לשלם את המחיר.
אמנם, בניית מקלטים ציבוריים חדשים בשכונות הוותיקות של חיפה היא פרויקט יקר, מורכב, שדורש תכנון עירוני, הפקעות, חפירות באזורים צפופים ורגישים. חיזוק מבנים ישנים, הוספת חדרים ממוגנים בתוך בנייני שימור, הוא סיוט בירוקרטי ואדריכלי שנוגע גם ברשות העתיקות, גם בוועדות שימור, גם בחוקי תכנון ובנייה שאולי לא נכתבו למציאות הזו. אף אחד לא טוען שזה קל. אבל הקושי לא יכול להפוך להצדקה להפקרת חיי אדם.
זו לא בעיה של פריפריה. זו חיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל, עיר נמל, תעשייה, אוניברסיטאות, בסיסים. חיפה היא לא יישוב ספר שאפשר להעלים מן העין בתכנון תקציבי. היא יעד אסטרטגי ממדרגה ראשונה. אפילו בחיזבאללה מבינים זאת. הטילים שנחתו ונוחתים בחיפה ובסביבתה במהלך המלחמה הזו מוכיחים שמדובר לא בתרחיש אלא במציאות.
אני חוזר לרגע לבניין שלי ולדיירים. לא אנשים פאסיביים שמחכים לגאולה, אלא כאלה שמוכנים לעשות הכול. כולל לשלם הרבה מאוד כסף לפיתרון של ״מוצא אחרון״, שיספק הגנה לפחות מחלק מהטילים. שייתן תחושת ביטחון. אבל גם את הפיתרון הזה מבקשת העירייה לסכל, כאשר היא מבהירה שאם נקנה מיגונית, נצטרך לפנות אותה בסיום המלחמה. בעצמנו. כלומר, לשכור אבל מכיוון שאין מיגוניות להשכרה – לשלם מחיר מלא.
הטענה היא לא רק לעירייה, אלא גם לממשלה ולפיקוד העורף או לכל מי שיש בידו את האפשרות לפתור את הצרה הזו. מדינה שנמצאת במלחמה, שדורשת מאזרחיה לשאת בנטל, שקוראת למילואימניקים לעזוב את הבית למשך שבועות, שמבקשת מאזרחיה אמון ונאמנות, לא יכולה להותיר חלק מאזרחיה ללא הגנה בסיסית. זה עניין עקרוני. האם המדינה אחראית לביטחון החיים של כל אזרחיה, או רק של אלה שגרים בבניינים שנבנו עם ממ”ד?
אני לא מצפה שממ”ד ייבנה בבניין שלנו מחר בבוקר. כולנו מבינים שזה לוקח זמן. אבל אנחנו מצפים לתשובה בהירה, מפורטת, שכוללת תוכנית ולוח זמנים. להחלטת ממשלה שאומרת: ראינו את הבעיה, זיהינו את האתגר, הקצינו תקציב ומינינו גורם אחראי והקצבנו זמן לטיפול.
אם הפתרון הוא בניית מקלטים ציבוריים, שיתחילו לתכנן ולבנות. אם הפתרון הוא הסדרי מימון ממשלתיים לחיזוק מבנים, שיקימו קרן ויפרסמו קריטריונים. אם צריך היתרים מיוחדים לבנייני שימור שפוטרים מכללים עתיקים בזמן חירום, שיתקנו תקנות. אם יש פתרון אחר שאינני מכיר, שיציגו.
מה שלא מקובל הוא ששום דבר לא קורה, שהמצב נשאר כמו שהוא. שגם בפעם הבאה ובעשרות הסבבים הבאים – כי זו ישראל שבה יש או סקנדל או פסטיבל ובשניהם נופלים עלינו טילים משמיים – כשתישמע אזעקה אמצא את עצמי שוב ליד אותו קיר פנימי, עם החרדה וחוסר האונים.
המלחמה הזו נכפתה עלינו. כמדינה, ובוודאי כאזרחים. אנו לא מבקשים מותרות. כל שאנחנו מבקשים הוא קיר אחד של בטון מזוין שיפריד בינינו לבין הטיל הבא. האם זה יותר מדי לבקש?
ד״ר שרבל שוקייר הוא סגן נשיא הקריה האקדמית אונו לפיתוח ומרצה בפקולטה למנהל עסקים ובפקולטה למדעי הרוח